על צינצינאט צ', גיבור הרומאן של נאבוקוב, גזרו מוות בעריפה. בשלושת השבועות (בקירוב) של הרומאן ממתין "פורע-החוק" הזה לבואו של ה"עורֵף" שלו. פשעו הוא היותו אדם לא-שקוף, בלתי-חדיר לאור – מכשול אפל בחברה שבה כולם שקופים זה לזה. המציאות התעתועית של הרומאן, המצחיקה עד אימה, הופכת יותר ויותר לפארודיה גרוטסקית על תיאטרון, קרקס, בובות-על-חוט, אופרה, וכיו"ב – שכל-כולה משחקי צללים, הדים ובבואות, תאורה, אבזרי תפאורה, מסיכות ואיפור. כשנשאל נאבוקוב – בשנות השישים – איזה מן הרומאנים שלו הוא אוהב ומעריך יותר מן האחרים, השיב: "אוהב מכולם את 'לוליטה', ומעריך מכולם את 'הזמנה לגרדום'". את 'הזמנה לגרדום' הוא כתב ברוסית ב-1934, עת התגורר בברלין של עליית הנאצים, לאחר שנמלט 15 שנים קודם לכן מרוסיה הבולשביקית. ואף-על-פי שנשף-המסיכות של 'הזמנה לגרדום' מתרחש בזמן עתידי, ובמקום שאינו ניתן למיקום – רוסיותו אינה מוטלת בספק, וגם לא האופי הגוגולי של רבים מפרקיו, או העמדתה על הראש של מסורת הספרות הרוסית, במיוחד זו של "טולסטוייבסקי" (כינוי שהמציא נאבוקוב).