מַרקוּס טוּליוּס קיקֶרוֹ (106-43 לפנה”ס), פוליטיקאי, נואם, עורך דין, סופר ופילוסוף, היה דמות מרכזית בתהליך שקיעתה של הרפובליקה הרומית, ואף היה עֵד לקריסתה. הוא היה גדול הנואמים בעולם היווניֿרומי, אולי גדול הנואמים בכל הזמנים. אהבתו את הרפובליקה כתנאי לקיומה של החירות, שנאתו לכל סוג של דיקטטורה ושאיפתו לאחדות המעמדות בחברה הרומית קנו לו ידידים ואויבים רבים, אך גם הפכוהו, בזמנו ובמרוצת הדורות, ללוחם נערץ למען כינונה של החירות. שבעה עשר הנאומים המכונסים בספר זה נותנים ביטוי ליכולתו הרטורית ולצחות לשונו, שאין שני להן, להבנתו העמוקה את יריביו שעמדו מולו בבתי הדין ולאומץ לבו לומר את אשר חשב. הם מעידים גם על שאיפתו להוקיע את השחיתות שפשתה בקרב בכירי החברה הרומית. למדנותו ובקיאותו העצומה בתחומי הלשון היוונית והרומית, הספרות, ההיסטוריה, המשפט והפילוסופיה הפכו את נאומיו לפניני ספרות ולאבני יסוד בתרבותה ההומניסטית של אירופה. בבתי הספר באירופה לא היה נער שלא ידע לצטט בלטינית משפטים ואף קטעים מנאומי קיקרו. במיוחד ידוע המשפט הפותח את הנאום הראשון נגד קַטילינָה: “עד מתי, קטילינה, תנצל לרעה את סבלנותנו?” (“Quo usque tandem abutere, Catilina, patientia nostra?”) לספר מצורף מבוא נרחב. לפני כל נאום הקדמנו הקדמה קצרה, המסבירה לקורא את הרקע לדברים.